<h1>סמ"ג עשין סימן רל"א</h1>
<h2>דף טז:</h2>
ובפרק ח' (אהלות מ"א—מ"ו) שנינו יש מביאין הטומאה וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא חוצצין ולא מביאין, ואלו מביאין וחוצצין השדה והתיבה והמגדל כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית שיש להם שולים והן מחזיקות מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש, והם הנקראים כלי עץ הבאים במדה, ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שהם עשויין אהלים, בהמות או חיות בין טמאות בין טהורות, והעוף ששכן בחלון והחוטט בשיבולין מקום לקטן להצילו מן השמש, ואוכלין שלא הוכשרו שאינן מקבלין טומאה, וירקות המתקיימין בימות החמה ובימות הגשמים כגון האירוס והקיסוס וירקות המור ודלעת יוונית, והזיזין והגזוזטראות והסככות והפרעות (ע"פ לשון רמב"ם טומאת מת פי"ג ה"ג) שהם יכולין לקבל מעזיבה בינונית, ואלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות אבנים היוצאים מן הגדר. אלו מביאין ולא חוצצין כלי עץ שאינם באים במדה מפני שהן ככל הכלים ומיטמאין וה"ה לאדם, ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שאינן עשויין אהלים, פירוש אלא מתוחין בלבד ואין להם שיפוע ואין שם כתלים, ובהמה וחיה שמתו, ואוכלין טמאין ומוסף עליהם ריחים של יד [של] אדם פי' שהן בכלל כלי אבנים (ע"פ רמב"ם שם ה"ד) שאמרנו למעלה (עמוד ג' בד"ו [הו' באהלות פ"ג מ"ז]) שאין חוצצין. ואלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבילי מטה והמשפלות והסריגות שבחלונות פירוש שאם היה חלון בין שתי בתים והטומאה בבית אחד ויהיה אחד מאלו מתוח בחלון זה וסתמו אע"פ שיש ביניהם אויר הרי אלו חוצצין (ע"פ רמב"ם שם ה"ח) ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח. פירוש מסכת פרוסה זו הבגד קודם שיארג, והמשפלות הם קופות שמוציאין בהן זבלים (ר"ש מ"ד) [והסריגות הם חבלים סרוגין כמו מסרגין את המטות (מו"ק ח' ב') נקבים נקבים]. ואלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות שהם מחוברין לקרקע חוץ מן הארבעה שמנינו וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח והקופץ ממקום למקום והעוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים, קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה, כבש האבן על גבי הטלית מביאה את הטומאה (מ"ה) (ואינה חוצצת מפני שמקבלת טומאה) כההיא דמרדע שמביא בפ"ק דשבת ושנויה בפרק י"ו דאהלות (מ"א). ומסקינן מדברי רבי עקיבא, שאדם שנשא כלי כגון מרדע וכיוצא בו והאהיל צד הכלי האחד על הטומאה אם היה בהקיפו טפח אע"פ שאין ברוחבו טפח הרי זה מטמא את הנושא ומביא לו טומאה מדבריהם, גזרו על שיש בהיקפו טפח אע"פ שאין ברחבו טפח משום שיש ברחבו טפח, אבל אינו מביא את הטומאה לכלים שתחתיו ולא לשאר אדם שיאהיל עליהם ועל הטומאה עד שיהא בו רוחב טפח (ע"פ רמב"ם שם פי"ב ה"ה).
<h2>דף כז:</h2>
זה שאמרה תורה והזה על האהל אינו מדבר אלא באהל המיטלטל הנעשה מדברים המקבלין טומאה כגון מבגד או עור או שק וכעניין שאמר הכתוב ויפרוש האהל על המשכן, ושנינו בפרק במה מדליקין (כ"ז ב') כל היוצא מן העץ ואינו כלי אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן (עי' רמב"ם טומאת מת פ"ה הי"ב, וע"ש בראב"ד ומשל"מ). ובמסכת כלים (פי"ז מי"ג) שנינו שעצמות הדג ועורו שעשה מהן כלים אינם מקבלין טומאה אף מדברי סופרים שכל מה שבים טהור (ע"פ רמב"ם שם פ"ו ה"א) וכן כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה וכלי עץ העשוי לנחת כגון התיבה וכן כל כלי עץ הבאים במדה שהן מחזיקין ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש כולם אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש). ואע"פ שאם עשאן אהל אין מקבלין טומאה מ"מ מביאין טומאה לכל אשר יהיה תחתיהן כשאר אהלים (ע"פ רמב"ם שם ה"א וע"ש). כלי עץ פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין, וכלי חרס פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים ואינם מיטמאין אלא מאוירן או בהיסט הזב (רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף פג.</h2>
משא והיסט האמורים בכל מקום פירש רבינו שלמה במסכת שבת (ד"ה הן ולא היסטן) שהמשא הוא שהטהור נושא את הטומאה, אפילו נשאו בתוך בית הסתרים נטמא אא"כ נבלע הטומאה בתוך בטנו שמאז אין לו שום טומאה (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"א ה"ח), והיסט הוא שהטמא נושא דבר טהור ומטמאו בהיסטו. אמנם בפרק העור והרוטב (חולין קכ"ד ב') מקשה אטו נושא לאו מסיט הוא אלא הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא (נושא) [נישא], משמע שהיסט הוא נידנוד בלא משא, וכן כרע הזב טמא שכנגדו מטעם היסט בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ג א'), וכן שנינו במסכת זבין פרק אחרון (פ"ה מ"ו) אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנישא ואחד הנושא וכן משמע בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ה א') הקיש על גבי שידה תבה ומגדל טמאין ורבי (ישמעאל) [שמעון] מטהר ואומר דברעדה מחמת כחו קא מיפלגי כגון שהקיש על גבי קרקע ורעדו מר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט מאחר שלא רעדו מכחו ממש, והיסט נפקא לן מאשר יגע בו הזב (ויקרא ט"ו י"ב בתו"כ), וכשהטמא נושא את הטהור זה קרוי בלשון משנה נישא והוא עליונו של זב דנפקא לן מוהנשא (שם פסוק י') חסר וי"ו ודרשינן (נדה ל"ג א') והנישא כאשר יתבאר במצות הזבין (עשה רמ"ג דף רל"ז ד' בד"ו [הו' בנדה ל"ב ב']) וכשהטהור נושא את הטמא הוא טמא מחמת מדרס הזב. ומגע הוא שיגע בבשרו לטומאה אפילו בלשונו הרי זה נטמא, אבל תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של חברו (ע"פ קיצור לשון הרמב"ם שם ה"ג) הרי זה מגע בית הסתרים וכל מגע בית הסתרין טהור (נדה מ"ב ב'). הנה מצוה זו נשלמה בטהרה.
<h2>דף קנב:</h2>
הגולל והדופק מטמאין באהל ובמגע ואינן מטמאין במשא, איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דפק דפקים טהור (אהלות פ"ב מ"ד). דרשינן בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ב א') וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכן זה המדרש נדרש גם לעניין אהל בנזיר בפרק כהן גדול (נ"ג ב'), פירש רבינו יעקב (שבת קנ"ב ב' תד"ה עד) כי גולל הוא אבן גדולה לשון וגללו את האבן שרגילין להניח על קברו של מת לסימן והיא הנקראת מצבה כדכתיב היא מצבת קבורת רחל עד היום ורגילים להניח בצדדין ובצד רגליו של מת ומראשותיו אבנים שהמצבה יושבת עליהם מפני כובד האבן שלא תכביד על המת ובשיש שתים זו אצל זו נקראת השניה דפק דפקין, ופעמים שקושרין שם בהמה או חבית לסימן עד שיזדמן להם אבן שלא יאבד מקום הקבר, כמו ששנינו במסכת אהלות (פט"ו מ"ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, שצד פנימי של גולל טהור וחוצץ בפני הטומאה (ברכות י"ט ב' תד"ה מדלגין), בהמה שעשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה בעודה שם כו'. והא דאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ב') אמר רב אשי אבילות מאימת חיילא מסתימת הגולל פירוש דבר זה הוא לאחר שהושיבו האבן על הקבר רגילים היו להניח סביב האבן אבנים קטנות וטיט מתחתיה ליסד האבן על מכונה, וא"ת במקום שאין גולל מתי יחול האבילות יחול אחר שנתכסה הקבר כהוייתו (שם תד"ה משיסתום) כך פי' רבינו יעקב.
